כל מיני בלי סיבה

ביום שישי בלילה נהגתי חזרה הביתה מההורים. זה היה ממש מאוחר ואני הכי אוהבת לנהוג בשעות האלה כשאין מכוניות שמפריעות לי לנהוג ב-140 קמ"ש.

הכביש נחלק לשלושה סוגים של נהגים: גברים שחושבים שהם לבד על הכביש, נשים שלא מבינות שהן לא לבד על הכביש ונהגים כמוני, שהם פשוט מעולים. והכביש כמנהגו נוהג, מין משחק מילים מגניב שכזה. הכי אני לא אוהבת זה את אלה שנוהגים על הנתיב השמאלי ב-100 קמ"ש ועוד פתאום גם מאטים, שאני צריכה לבלום ולהרוס את כל השוונג שהייתי בו. אם אני ממש חסרת סבלנות, אני נצמדת אליהם ומהבהבת. אני אף פעם לא מצפצפת, כי אני לא אוהבת קול של צפצופים.

 

אני לא משתמשת במילה ההפוכה מאוהבת, כי אני לא אוהבת את המילה הזאת. היא קיצונית ורעה מידי בשבילי. כשעבדתי בתור קופירייטרית היו תמיד שתי מגבלות: לא להשתמש במילה שלילית ולא להגיד "לא", כלומר בסאבטקסט זה: לא להיות שליליים, כי איך אומרים את ההיפך מלא אוהב ולא כותבים לא אוהב? אי אפשר, לכן צריך למצוא מסר של אהבה, כי ככה זה בפרסומות - הכול מדהים, יפה, מהמם, סוף.

דווקא אין לי כ"כ בעיה עם זה, כי אני טיפוס סופר אופטימי, אבל רק כשאומרים את זה חכם. אני למשל מאוד אוהבת את כל הפרסומות נוטפות הסוכר של האמריקאים. יש בהן משהו תמים שאני מתחברת אליו. אין בי את הציניות והסקפטיות הישראלית.

בכל אופן, אני אוהבת לנהוג ולשים מוזיקה ממש חזק, בגלל זה אני פחות אוהבת שבאים איתי אנשים, כי אז אני לא יכולה לשמוע מוזיקה ממש חזק.

אין לי בעיה סתם בשביל הכיף לנהוג עד אילת ולחזור ועל הדרך לראות סרט באיימקס, אבל אני תמיד מתבלבלת בדרך לאילת ונוסעת דרך מצפה רמון, שזה ממש מאריך את הנסיעה, אבל זה ממש בונוס לא לחשוב 7 שעות הלוך וחזור. יש משהו משחרר בנהיגה, כמו בריצה, שלא צריך לחשוב. בגלל זה אני גם לא אוהבת לדבר בטלפון כשאני נוהגת. זה זמן איכות עם עצמי בלבד, בלי המוח שלי שמבלבל לי במוח.

ואז, כשאני כבר עולה על השלום, אז מתחילות המחשבות: כמה זמן אני אצטרך לחפש חניה. אלו הן מחשבות מאוד מטרידות, בעיקר ביום שישי בשתיים וחצי בלילה. אחד רגעי האושר הגדולים ביותר לכל תל-אביבי שמחזיק בכלי רכב זה למצוא חניה ישר בשעות שאין חניה. תושבי הפריפריה לוקחים את זה כמובן מאליו וגם ברי המזל שיש להם חניה בבניין או העשירים שקנו מקום חניה, אבל זה ממש לא מובן מאליו.  אני לא רוצה לעשות עין הרע, אבל בפעמים האחרונות שחזרתי מההורים מצאתי ישר ואז אני יוצאת ככה מהאוטו בנונשלנט, כאילו כל יום מוצאים ככה חניה ואני כ"כ מאושרת שקשה לי להירדם מרוב אושר. בכלל, אנחנו לוקחים דברים קטנים כמובן מאליו ומשום מה אנחנו צריכים דברים ממש גדולים בשביל להיות מאושרים, אבל לפעמים אושר בנוי מהדברים הקטנים, המינורים כביכול: פרק של סיינפלד שאני הכי אוהבת, קופה מדוייקת בפיצוציה בסוף משמרת, כשאני מצליחה להגיד מסצ'וטס בלי שגיאות, כשאמא שלי עושה לי כלי של השעועית שאני אוהבת ועוד כל מיני. ילדים מתרגשים מכל דבר. מבוגרים לא. חבל דווקא, זה מאוד נחמד להיות נרגש. אני גם מאוד אוהבת עננים שעושים צורות ושאני מצליחה למצוא את הצורות. פעם ראיתי דרקון ופעם גם ראיתי ג'יני שתהיתי מה הייתי מבקשת אם הוא היה יורד ואומר לי שיש לי שלוש משאלות.

 

תמיד כשנופל לי ריס אני מבקשת בשביל אחרים, בעיקר שכל מי שאני אוהבת יהיה מאושר ובריא, אבל אם נגיד היה בא אלי הג'יני והיו נשארות לי עוד 2 משאלות, אז הייתי מבקשת גם שלום עולמי, כי מלכות יופי יודעות על מה הן מדברות ואז הייתי מבקשת שגם אני אהיה מאושרת ובריאה ולא רק אלה שאני אוהבת, או שאולי הייתי מבקשת במשאלה השלישית שיהיו לי עוד 10 משאלות ואז הייתי מבקשת עוד מלא דברים. מעניין שאף אחד אף פעם לא חשב על זה, לבקש עוד משאלות, כנראה זה נוגד את ספר החוקים, אבל חוקים אף פעם לא ממש עניינו אותי, חוץ משכשאני על הכביש ויש משטרה באופק ואם נגיד במקרה השוטר תופס אותי, אז יש לי כבר תירוץ מוכן. אני פשוט  מסבירה לו שאני ממהרת, כי אני חייבת לתפוס חניה.