גן עדן

 

פעם, לפני כמה שנים, אלוהים בא אלי בחלום. אני לא זוכרת אם באמת חלמתי, או שזה היה איזור הדמדומים שבין שינה ליקיצה, אבל הוא היה שם.

שאלתי אותו מה קורה וכמובן החמאתי לו שהוא מצא זמן לבוא ולבקר אותי. הוא אמר שהוא בסדר גמור, עסוק מעל הראש כמו תמיד ושהוא צריך להתייעץ איתי. כמובן שמיד הרגשתי מוחמאת שהוא בחר אותי, אבל הוא הוריד לי את האגו בשניה ואמר שהוא סתם שלף את השם שלי מכובע באופן רנדומלי.

אחרי שגמרתי להיעלב והצעתי לו לשתות (הוא שותה שחור חזק עם 3 סוכר) שאלתי אותו על מה הוא רוצה להתייעץ, אז הוא אמר לי שהוא שוקל לבטל

את גן עדן. 

כמובן שהייתי בהלם, מה פתאום לבטל את גן עדן, הרי כל החיים אנחנו רק מחכים להגיע לשם והוא אמר שזו בדיוק הבעיה.

שאלתי אותו מה זאת אומרת, אז הוא הסביר לי לאט, בשביל שאני אבין שנמאס לו שכולנו מחכים לגן עדן ומפספסים בעצם את החיים עצמם. הוא אמר שנראה לו שאם אנשים יבינו שאין גן עדן למעלה, הם ינסו ליצור אותו כאן למטה, כל עוד הם חיים. הוא הוסיף ואמר שהוא ממש היה רוצה שבמקום לקדש את המוות, נתחיל לקדש את החיים ולחיות כל רגע כאילו אין גן עדן. אמרתי לו שהוא צודק מאה אחוז ושזה קצת סוג של אוקסימורון שהוא אומר את זה, כי נראה לי שאם לא היתה דת, אז אנשים לא היו מקדשים את המוות, כי הם היו יודעים שאחרי המוות אין כלום, אז הם היו מנסים לחיות כמה שיותר. אז הוא אמר לי לקחת אוויר רגע וחייך אלי ואמר שהוא בחיים שלו לא אמר לאף אחד לקדש מוות ושזה משהו שאנחנו המצאנו ושהוא לא מבין איפה הוא טעה.

אמרתי לו, ככה קצת בצחוק, שטוב לשמוע שהוא לא מאשים אותנו לגמרי ואז הוא אמר לי משהו ממש עצוב. הוא אמר שנראה לו שהטעות העיקרית שלו הייתה בזה שהוא נתן לנו את הזכות לבחור, כי אם לא היינו יכולים לבחור, המצב היה פי מיליון יותר טוב.

בזמן שהוא המשיך באותו נושא, ניסיתי לדמיין לעצמי חיים בלי בחירה, שלדעתי אלה הם חיים עצובים מאוד ולא יכולתי לדמיין לעצמי את חיי בלי בחירה.

מלחץ, שאלתי אותו אם הוא יכול לקחת לנו את הזכות הזו ולמזלי הוא אמר שזה מאוחר מידי, כי הנזק נעשה.

ואז הוא נאנח וזה היה קצת עצוב לראות את אלוהים קצת מיואש, אז רציתי לעודד אותו ואמרתי לו שלא ידאג, כי יש מלא אנשים שכן חושבים שאפשר לעשות כאן גן עדן למטה ובכלל לא ממהרים להגיע לזה שלמעלה. הסברתי לו שלפעמים שווה לעבור גיהנום, רק בשביל פיסה קטנה של עדן, כי בעצם גן עדן זה לא ממש מקום, אלא תקווה למשהו טוב שמחכה לנו, מתישהו, איפשהו, עם מישהו.

הוא חייך (פעם שניה באותו ערב) ואמר לי שהוא שמח שהוא שלף את השם שלי מהכובע וישר עלה לי האגו (אבל לא הראתי לו את זה) ולפני שהוא הלך, הוא שם לי יד על הראש ואמר לי שתודה שהייתי לכמה רגעים הגן עדן שלו. אני מקווה שהוא גאה בי מאז.