גן עדן

 

פעם, לפני כמה שנים, אלוהים בא אלי בחלום. אני לא זוכרת אם באמת חלמתי, או שזה היה איזור הדמדומים שבין שינה ליקיצה, אבל הוא היה שם.

שאלתי אותו מה קורה וכמובן החמאתי לו שהוא מצא זמן לבוא ולבקר אותי. הוא אמר שהוא בסדר גמור, עסוק מעל הראש כמו תמיד ושהוא צריך להתייעץ איתי. כמובן שמיד הרגשתי מוחמאת שהוא בחר אותי, אבל הוא הוריד לי את האגו בשניה ואמר שהוא סתם שלף את השם שלי מכובע באופן רנדומלי.

אחרי שגמרתי להיעלב והצעתי לו לשתות (הוא שותה שחור חזק עם 3 סוכר) שאלתי אותו על מה הוא רוצה להתייעץ, אז הוא אמר לי שהוא שוקל לבטל

את גן עדן. 

כמובן שהייתי בהלם, מה פתאום לבטל את גן עדן, הרי כל החיים אנחנו רק מחכים להגיע לשם והוא אמר שזו בדיוק הבעיה.

שאלתי אותו מה זאת אומרת, אז הוא הסביר לי לאט, בשביל שאני אבין שנמאס לו שכולנו מחכים לגן עדן ומפספסים בעצם את החיים עצמם. הוא אמר שנראה לו שאם אנשים יבינו שאין גן עדן למעלה, הם ינסו ליצור אותו כאן למטה, כל עוד הם חיים. הוא הוסיף ואמר שהוא ממש היה רוצה שבמקום לקדש את המוות, נתחיל לקדש את החיים ולחיות כל רגע כאילו אין גן עדן. אמרתי לו שהוא צודק מאה אחוז ושזה קצת סוג של אוקסימורון שהוא אומר את זה, כי נראה לי שאם לא היתה דת, אז אנשים לא היו מקדשים את המוות, כי הם היו יודעים שאחרי המוות אין כלום, אז הם היו מנסים לחיות כמה שיותר. אז הוא אמר לי לקחת אוויר רגע וחייך אלי ואמר שהוא בחיים שלו לא אמר לאף אחד לקדש מוות ושזה משהו שאנחנו המצאנו ושהוא לא מבין איפה הוא טעה.

אמרתי לו, ככה קצת בצחוק, שטוב לשמוע שהוא לא מאשים אותנו לגמרי ואז הוא אמר לי משהו ממש עצוב. הוא אמר שנראה לו שהטעות העיקרית שלו הייתה בזה שהוא נתן לנו את הזכות לבחור, כי אם לא היינו יכולים לבחור, המצב היה פי מיליון יותר טוב.

בזמן שהוא המשיך באותו נושא, ניסיתי לדמיין לעצמי חיים בלי בחירה, שלדעתי אלה הם חיים עצובים מאוד ולא יכולתי לדמיין לעצמי את חיי בלי בחירה.

מלחץ, שאלתי אותו אם הוא יכול לקחת לנו את הזכות הזו ולמזלי הוא אמר שזה מאוחר מידי, כי הנזק נעשה.

ואז הוא נאנח וזה היה קצת עצוב לראות את אלוהים קצת מיואש, אז רציתי לעודד אותו ואמרתי לו שלא ידאג, כי יש מלא אנשים שכן חושבים שאפשר לעשות כאן גן עדן למטה ובכלל לא ממהרים להגיע לזה שלמעלה. הסברתי לו שלפעמים שווה לעבור גיהנום, רק בשביל פיסה קטנה של עדן, כי בעצם גן עדן זה לא ממש מקום, אלא תקווה למשהו טוב שמחכה לנו, מתישהו, איפשהו, עם מישהו.

הוא חייך (פעם שניה באותו ערב) ואמר לי שהוא שמח שהוא שלף את השם שלי מהכובע וישר עלה לי האגו (אבל לא הראתי לו את זה) ולפני שהוא הלך, הוא שם לי יד על הראש ואמר לי שתודה שהייתי לכמה רגעים הגן עדן שלו. אני מקווה שהוא גאה בי מאז.

מוחמד או מחמוד

 

לפני די הרבה שנים נסעתי לסיני. כלומר, גם נסעתי לפני פחות שנים, אבל הסיפור הוא על הלפני די הרבה שנים.

למי שלא יודע, סיני שייכת למצרים ואני לא מציינת את זה כי אני בוחנת מישהו בגיאוגרפיה, אלא כי זה חשוב לסיפור. לישראלים פשוט יש נטייה לחשוב שסיני היא שלנו וסתם בשביל הכיף צריך לעבור אליה עם דרכון. לדעתי, חלק בכלל חושבים שזו קונספירציה של הדיוטי פרי, בשביל שהם יוכלו לעשות עוד קצת כסף על משקאות וסיגריות (שבינינו, זה כל מה שצריך בסיני).

 

אז כמו שהתחלתי לספר, לפני די הרבה שנים נסעתי לסיני.

ושם, בין ים שאינו אדום בכלל וחושה שאינה נקייה כלל וכלל ישבתי עם מוחמד.

או מחמוד. אני לא סגורה על זה. וישבנו לנו ככה והרגשנו שאנחנו המיצוי של חלום השלום שאולי עדיין לא התנפץ והחלפנו דברים בעברית המרוסקת שלו ובערבית שלי שכוללת חמש מילים בדיוק: וואחד, טה, טלטה, ארבע, חמסה.

ואחרי שעה בערך של פוליטיקה (כי איך אפשר בלי) מוחמד או מחמוד אמר לי שיש לו אנקדוטה נחמדה בשבילי. הוא לא אמר את המילה אנקדוטה, כי הוא לא ידע איך אומרים את זה, אבל לפי החיוך הממזרי שלו, הבנתי שזו הולכת להיות אנקדוטה.

הוא סיפר לי שפעם, לפני אלפי אלפי שנים, לפני שמישהו ידע על משה, ישו, מוחמד או בודהה (וסליחה מכל אלה שלא ציינתי), המצרים האמינו שכשאתה מת אתה מגיע לשערי גן העדן ולפני שאתה נכנס, שואלים אותך שתי שאלות.

(אין לי מושג מי שואל, כי הוא לא ציין, אבל אני חושבת שאלו מלאכים).

שאלה ראשונה היא האם היית מאושר בחייך והשאלה השניה היא האם גרמת אושר בחייך לאחרים.

עפ"י תשובותיך נגזר גורלך לעולם שכולו טוב או לעולם שכולו לא משהו בכלל.

חייכתי למשמע הסיפור. אני אוהבת סיפורים כאלה יפים שגורמים לך לחשוב, אבל אם הייתי יודעת מה מוחמד או מחמוד הולך לשאול אותי, אני בטוחה שלא הייתי מחייכת כ"כ מהר.

במקום לסיים שם, עם סיפור יפה, הוא שאל אותי את אותן שתי שאלות, כאילו מינימום אני עומדת עכשיו בשער וחייבת לענות לו.

מיותר לציין שהחיוך נמחק לי מהפנים. אני אוהבת סיפורים שגורמים לי לחשוב, אבל לא כאלה שמצריכים אותי לענות.

אבל זה היה מוחמד או מחמוד. והיינו כבר די שתויים ורוויים וגם קצת מעושנים והוא הסתכל עלי במבט שלא משתמע לשני מבטים: תעני, או שלא, לא חשוב. משכתי את הזמן כמה שיותר. אבל הרגשתי ששתקתי יותר מידי זמן, אז לקחתי נשימה עמוקה ועניתי.

אמרתי לו שכן, בטח שהייתי מאושרת בחיי. לא כל הזמן, לא תמיד, אבל בהחלט היו רגעים שהייתי מאושרת באופן אבסולוטי. בלי לחשוב איזה רע יבוא אח"כ. פשוט אושר טהור.

על השאלה השניה הודעתי לו שאני לא יכולה לענות בוודאות, אבל שאני חושבת שכן. גרמתי אושר לאחרים בחיי. אני לא יודעת אם הרע שגרמתי מבטל את האושר, אבל כן עשיתי אנשים מאושרים.

הייתי נורא מבסוטית (עוד מילה בערבית שאני מכירה!) מעצמי, כי היה די קל לענות על השאלות האלה, אבל כשהסתכלתי על מחמוד או מוחמד היה לו מין חיוך מוזר כזה על הפנים. חיוך של אחד שיודע שאני יודעת שהוא יודע שלא אמרתי את הכול. אבל הוא לא אמר כלום. לפחות לא ישר. הוא פתאום קם ושאל אם אני רוצה קפה ואמרתי לו שבטח, שאני חולה על הקפה שלהם ואז הוא שם לי יד על הראש ואמר לי שהוא נורא מקווה שהבנתי שגן העדן האמיתי הוא בתוך שתי השאלות האלה ולא בגללן.

הוא לא נשאר מספיק זמן בשביל שאוכל להגיד לו שאין יום שאני לא מנסה להגיע אליו.

יותר ממטוס יותר מציפור

יום אחד שכבתי על הדשא אצל ההורים, כמו שאני עושה כל פעם כשאני נוסעת לבקר. זה היה ממש מוקדם בבוקר, אני אוהבת את השעות האלה, כי נורא שקט ואני כמעט יכולה לשמוע את עצמי חושבת (לא שזה תמיד טוב).הוא הופיע בפתאומיות, כמו שרק הוא יודע. אפילו לא ראיתי אותו נוחת, כי הייתי עם העיניים עצומות, אבל פתאום הרגשתי בנוכחות שלו. כשפתחתי את העיניים וראיתי אותו, לא יכולתי לדבר מרוב התרגשות. חלמתי על הרגע הזה מהיום שראיתי אותו, שהיה בערך כשהייתי בת 4. לפעמים, כשאנשים חולמים על משהו מלא שנים ופתאום זה קורה, אחרי שזה קורה, הם מספרים שהם כבר לא האמינו שזה יקרה, אבל אני תמיד האמנתי שהוא יבוא יום אחד.

 

הוא חייך אלי ואני חושבת שחייכתי חזרה, אבל בטח זה יצא עקום. הוא לבש את הגלימה האדומה שלו ואני חושבת שהיא רק יצאה מכביסה, כי היא הייתה ממש מבריקה וגם היה לה ריח של מרכך. הדבר היחיד שהצלחתי להביא את עצמי לשאול אותו זה כמה גלימות כאלה יש לו והוא אמר שרק אחת. שאלתי אותו איך היא תמיד כזו נקייה, אז הוא סיפר לי, ככה קצת בסוד שיש איזה מקום בניו יורק, באיסט וילג', שהם עושים לו ניקוי יבש תוך חצי שעה והם גם מאוד דיסקרטיים בקשר לזה. וחוץ מזה, הבעלים, שהיא רומנייה בת 87 תמיד עושה לו ממליגה והוא חולה על ממליגה.

ואז התחלתי לבכות. והוא שם לי יד על הראש וליטף אותי ושאל למה אני בוכה, אז הסברתי לו שנזכרתי ביום ששמעתי שהוא מת וכמה בכיתי, 3 ימים בכיתי. הוא אמר לי שהוא יודע ושהוא מתנצל שהוא לא בא קודם, אבל שהוא חייב להיות מאוד זהיר שאף אחד לא יגלה. הוא אמר לי שהוא חייב היה לעשות את זה ושהוא יודע שאני אבין. הסתכלתי עליו במבט שואל ועוד היו לי קצת דמעות בקצוות של העיניים, אז אני חושבת שנראיתי נורא עצובה. הוא חייך (יש לו חיוך ממיס), התיישב לידי ישיבה מזרחית, והסביר.

 

הוא הסביר לי שהוא היה גיבור כל-כך הרבה שנים, ושהוא אהב את זה, אבל שהוא לא היה מסוגל יותר. שאלתי אותו למה והוא המשיך והסביר שהוא לא היה יכול לחיות חיים נורמאלים. לא לנהל מערכת יחסים, לא לאכול בשקט, בטח לא לישון ושכל הזמן הוא היה צריך לשמור על חזות מושלמת וחיוך מושלם (הרופא שיניים שלו קנה עכשיו בית במליבו רק מהביקורים שלו), אבל שהכי נורא הייתה התחושה שאסור לו להישבר, שאסור לו אפילו לפעם אחת להראות חולשה. "כמה זמן תכננת את זה?" שאלתי. "הרבה זמן" הוא ענה, "זו הייתה לוגיסטיקה מאוד מסובכת והכול היה חייב לעבוד כמו שעון שוויצרי. ידעתי שזה הימור, אבל הייתי חייב לקחת את הסיכון. אין לך מושג איך הרגשתי חופשי ברגע שנפלתי מהסוס. חופשי כמו ציפור, שזה די אירוני כשחושבים על זה". "אתה מצחיק" אמרתי לו. הוא ענה שהוא יודע ושאנשים לא יודעים את זה עליו. "אז למה החלטת לזייף את המוות שלך?" שאלתי.

 

"תחושת החופש לא הייתה מושלמת. את מבינה, מי שגיבור, תמיד יישאר גיבור, גם כשהוא נמצא בכיסא גלגלים. והתגעגעתי לשמים, כמה שהתגעגעתי אליהם. רציתי באמת להרגיש חופשי, לא רק מהתדמית שלי, אלא גם מכל החוטים שקשרו אותי, מכוח המשיכה עצמו. "אני יכולה להזדהות" חייכתי אליו. "אני יודע" הוא ענה והמשיך. "לזייף את המוות שלי היה הדבר הכי קל בעולם. ברגע שאנשים האמינו שאני מוגבל, הם יאמינו לכל דבר. אז ערב אחד, עצרתי את הנשימה שלי עד שהלב שלי הפסיק לפעום. עכשיו, אני לא אגלה לך איך בדיוק זה עובד פיזיולוגית, אבל בואי נאמר שכולם חשבו שאני מת. הם ערכו לי לוויה ענקית, שסוקרה בכל כלי התקשורת. את יודעת, זה מדהים, גיבור בחיים, נהייה גיבור-על במותו. חיכיתי שלושה ימים, שהרעש ישכח ואז פשוט יצאתי מהקבר. אלוהים, זו הייתה התחושה הטובה ביותר שהרגשתי בחיי. "לא הבנתי איך אף אחד אף פעם לא ראה אותו, אז הוא הסביר לי שהוא נזהר מאוד.

 

"אבל מה אתה עושה כל היום?" שאלתי."אההה, הוא חייך חיוך רחב והרגשתי איך הלב שלי נמס, אני נהנה מכל מה שאתם בני האדם לוקחים כמובן מאליו. אני נהנה מהפשטות. מלקום בבוקר, מלראות את השקיעה, מלקנות לי טי שירט מסתם לשבת ולבהות. הפשטות הזאת, היא לא כזאת פשוטה כמו שכולם חושבים. ולגלות לך סוד? "בטח!" אמרתי. "אני מידי פעם עדיין עוזר לאנשים. "אבל איך?" לא הבנתי "הרי כולם חושבים שאתה מת". "אני אגיד לך איך, אני מחתים אותם על הסכם סודיות. ממש רגע לפני שאני מציל אותם, אני מוציא את ההסכם שעורך הדין שלי הכין לי ומבקש מהם לחתום. את מבינה, אנשים, יעשו הכול בשביל עוד דקה של חיים והם רק רוצים שיצילו אותם, אנשים יעשו הרבה בשביל להינצל." חששתי שהוא יבקש גם ממני לחתום על הסכם סודיות והוא צחק ואמר שמה פתאום, עלי הוא סומך ושהוא יודע ששום דבר לא יהרוס את מה שיש בינינו. ואז הוא קם. הסתכלתי עליו מלמטה ושאלתי אותו אם הוא כבר הולך. הוא חייך (אין, החיוך שלו הורס אותי) ואמר לי שאנחנו הולכים. "לאן?" שאלתי. "למקום שאת הכי אוהבת בעולם" הוא ענה. "רק קחי סווטצ'ר. קר שם למעלה". 

ארוחת יום שישי

לפני מלא שנים רציתי להתאבד.לא כי באמת רציתי להתאבד, רציתי פשוט לראות מי יבוא להלוויה שלי.תכננתי אותה לגמרי. היה לי את השיר שישמיעו (אני לא מספרת, בשביל שאף אחד לא יגנוב לי את הרעיון), תכננתי שזה יקרה בחורף, בשביל שיהיה אפור עם אופציה לגשם (למען העצמת האפקט הדרמטי). תכננתי מה אני אכתוב לכל אחד, ואיך כל מי שיקרא את המכתב שלי ישר יפרוץ בבכי.

היה לי ברור שיגידו עלי שהייתי מהממת, מדהימה, מוכשרת, מיוחדת ובלה בלה בלה, כי משום מה, כל מי שמת נהייה פתאום הבן אדם הכי מדהים בעולם, גם אם הוא היה חרא גדול.

ואני ארחף לי שם, מוגנת מהרוח, כי אני רק רוח, אסתכל על כולם, אראה מי באמת עצוב ומי רק עושה את עצמו (למרות שבינינו, ברור לי שכולם יהיו עצובים) ואחשוב על מה אני הולכת לעשות מחר.

 

אתם אולי תתפלאו, אבל היו לי גם תוכניות מפה ועד הודעה חדשה על מעשיי בעולם הבא.דבר ראשון, הייתי הולכת כמובן לפגוש את סבא שלי שכל-כך אהבתי.הוא גם ישר היה מכניס אותי לעניינים ובטח היה יושב עם המקטרת שלו והייתי שואפת את ריח הטבק המתקתק שכל-כך התגעגעתי אליו. אחרי זה הוא היה עושה לי גולש, למרות שהייתי מסבירה לו שמאז שהוא מת השתנו כמה דברים ונהייתי צמחונית, אבל הוא בטח היה אומר לי "להפסיק לבלבל שטויות", אז פשוט הייתי אוכלת רק את התפוחי אדמה.

והייתי מספרת לו שנולדו לו נכדים חדשים (נינים עדיין לא, כי יש לו נכדים בעייתיים) והייתי מספרת לו על הילדים שלו והייתי מספרת לו כמה התגעגעתי אליו. אני בטוחה שהוא בטח היה יודע את הכול, אבל ממני הוא היה מקבל את זה עם ניתוח של המצב.

 

ואז היינו קובעים להיפגש לארוחת שישי והייתי הולכת לחפש את אלביס. המלך. היחיד והגדול מכולם. הוא בטח עשה דיאטה וחזר להיות הגבר הכי יפה בעולם. בשני העולמות בעצם.ואז הייתי מספרת לו שהחלום שלי זה שהוא יקדיש לי את "You were always on mind", אבל כשהייתי בת 3, מצאו אותו על האסלה מנופח מתרופות, כך שלא הספקתי.והוא היה יושב עם הגיטרה שלו ושר לי מהתחלה עד הסוף, ובטח היו יורדות לי כמה דמעות ואז הייתי מבקשת ממנו לעשות את תנועת האגן המפורסמת שלו וברור שהוא היה עושה והייתי מזמינה אותו לארוחת שישי עם סבא טיבי.

 

ואז הייתי הולכת ומחפשת את לואי אמסטרונג, שסבא שלי כל-כך אהב והייתי מספרת לו שבהלוויה של סבא שלי שמו שני שירים שלו, כי זה מה שסבא שלי ביקש והייתי מבקשת ממנו שגם יבוא לארוחת שישי, שגם אלביס בא ושיביא את החצוצרה, כי אולי תהיה הופעה מאולתרת.

ואחרי שהייתי סוגרת את שתי הפינות האלה, הייתי מחפשת לי איזה בית קפה, כי אין מצב שבגן עדן אין בית קפה והייתי מזמינה הפוך גדול עם עוגת גבינה פירורים (לא כל יום מגיעים לגן-עדן, כך שמותר לי לחגוג עם 500 קלוריות מיותרות) והייתי שואלת אם מותר לעשן והמלצר היה צוחק ואומר לי ש"בטח, זה הרי לא הולך להרוג אותך", והייתי מדליקה סיגריה ושותה קפה ואוכלת את העוגה בשלושה ביסים וקוראת את הידיעון היומי שבטח יש להם שם, בשביל שאנשים יהיו מעודכנים מה קורה.

 

ואחרי שהייתי נחה הייתי הולכת לג'יימס דין, שהיה לי פוסטר שלו פעם ושדמיינתי לי שאם הוא היה מכיר אותי, אז אין מצב שהוא היה הולך ונכנס בתוך משאית ונפרד מהעולם הזה יותר מידי מהר. והייתי מספרת לו על הפוסטר (וחושבת שזה משהו מיוחד) והייתי מספרת לו שהייתי מאוהבת בו שנים אחרי שהוא כבר היה באדמה (וזה הוא בטוח היה חושב שזה משהו מיוחד) והייתי מזמינה גם אותו לארוחת שישי.

 

אבל בסוף לא התאבדתי, גם כי הבנתי שעוד יש לי המון מה להספיק, וגם, למען האמת, אני חולה על ארוחות יום שישי כאן למטה.

בגיל 21 תגיע לירח

לפני שבוע נסעתי לקיבוץ, כמו שעשיתי בערך מאות פעמים בחיים שלי. אני זוכרת שפעם, כשהייתי ילדה, הקיבוץ שלי היה נראה לי המקום הכי גדול ובטוח בעולם, אבל זה היופי שבילדות, הכול נראה לך הכי גדול ובטוח בעולם. בכל אופן, יש דרך קיצור, שרק מקומיים של עמק חפר מכירים והדרך הזאת עוברת דרך כפר ויתקין ושמתי לב שהם שמו שם שלט מאוד יפה שאומר: כפר ויתקין. אני לא יודעת מה היה בשלט הזה שהחזיר אותי שנים אחורה לגיל 15 וישבתי לי באוטו והאזנתי לצלילי מוזיקת שנות ה-80, שאני בערך בין היחידים שמודה שאני פשוט אוהבת את המוזיקה הזאת וחייכתי לעצמי. אח, גיל 15. הגיל שבו הייתי בטוחה שנשיקה צרפתית זה כמעט סקס על אמת. ואז נזכרתי שהייתה לנו קבוצת כדורסל שקראנו לה "הנערים", שזה אומר שהם היו בליגת נערים. לא מקורי יותר מידי. עכשיו, בנערים היו בנים מהקיבוץ שלי, שלא ממש עניינו אותנו הבנות והיו בנים מהמושבים בסביבה, שבשבילם היינו באות לא רק לכל משחק, אלא גם לכל אימון. היינו מחולקות לשני מחנות: אלה שהיו מאוהבות ברן ואלה שהיו מאוהבות ברועי (אני לא אציין שמות משפחה מפאת צנעת הפרט). אני הייתי שייכת למחנה של רועי.

רן היה בלונדיני וכבר אז העדפתי את המראה השחום והמסתורי, כמו כל הגיבורים בסדרת "הרומן הרומנטי" שהייתי קוראת בשקיקה.

 

עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם מה יש למושבניקים שאין לקיבוצניקים, אז זה מאוד פשוט: מושבניקים דאז היו כמו קיבוצניקים, רק עם כסף. כן, אני שומעת את האירוניה מפה עד קהיר, אבל בחייאת, גם קיבוצניקים סוציאליסטים/קומוניסטים צריכים כסף למכולת, אם כי אז זה היה נקרא "נקודות". עד כיתה י"ב בכלל לא ידעתי איך נראה כסף אמיתי, אבל זה כבר נושא אחר.

ואז חשבתי לעצמי שבעצם אז לא היה כ"כ שונה מהיום. גם אז, עוד בגיל 15, הבנו שעם כל הכבוד לחוכמה, חוש הומור וזין גדול, כסף יכול לפתור הרבה בעיות, או לפחות לטאטא אותן מתחת לדשא שיגדל לנו מחוץ לבית הפרטי במושב.

אני גם חושבת שמה שעוד היווה פרמטר חשוב זה שהמושבניקים האלה היו קצת בלתי מושגים. הרי עם הבנים מהקיבוץ התקלחנו, ישנו, שתינו ועישנו, כך שהם היו סוג של מובן מאליו , בעוד שהמושבניקים היו אתגר והרי כולנו יודעים שטעמו של אתגר מושג הינו מתוק עד מאוד. אז היינו מתלבשות נורא יפה (די נראינו אותו הדבר, כי לכולם היו אותם בגדים) ושמנו בושם (אז לכולנו היה צ'רלי) והיינו הולכות למגרש הכדורסל כשתקווה בליבנו: הלוואי ואני אהיה הקיבוצניקית שעשתה את זה והשיגה לה מושבניק עשיר. אגב, ככל שידוע לי, לא רן ולא רועי נמצאים כרגע עם בת קיבוץ שלי. כשגדלנו בכמה חודשים עברנו למתנדבים (ככה זה כשצעירים, עוברים מהר הלאה). הם לא היו עשירים, אבל הם דיברו אנגלית וזה נראה לנו נורא אקזוטי ורומן סוער עם זר אקזוטי יכול לשים בית במושב בהמתנה. בשביל זה אנחנו צעירים.

 

ואז המשכתי בדרכי להורים (זה בערך 7 דקות מויתקין, אז היה לי הרבה זמן לחשוב) וחשבתי לעצמי שלא הרבה השתנה. כסף עדיין עושה לנו את זה. גם גברים אקזוטיים עדיין עושים לנו את זה. היום פשוט הבגדים הרבה יותר חושפניים והבושם הרבה יותר יקר (קוקו של שאנל. אין עליו). ובמקום למגרש הכדורסל, אנחנו הולכות למגרש משחקים אחר שיכול להיות באר, פאב, מסיבה או מה שזה לא יהיה. גם במגרשי המשחקים האלה אנחנו בוחרות את ה"מיועד", מקוות שכשנשאל אותו מה הוא עושה הוא יגיד משהו שנראה לנו ששווה הרבה כסף ועוד יותר מקוות שאם הכול נראה בסדר, הוא יבחר בנו.

 

אני חושבת שזה נעוץ בעובדה שחלומות לא משתנים, רק הסביבה שלנו משתנה. אנחנו תמיד נחלום להיות אהובים, מאושרים וגם אם אפשר קצת עשירים. תמיד נחלום שמי שבחרנו בו, יבחר בנו, שהוא יצחיק אותנו, ידבר איתנו ויזיין לנו את הצורה עם זין ממש גדול. חלומות הינם דבר אוניברסלי, זה ממש לא משנה מאיפה באנו, אלא לאן אנחנו הולכים איתם. ופעם זה רן, או רועי, או יואב או פרנק או פול, אבל כולם מייצגים את אותו חלום.

ואז, כמעט כבר חניתי (בקיבוץ אף פעם אין בעיות חניה) ולפני שנכנסתי למשפחתי האהובה לאכול ארוחה של יום שישי, כי ככה זה בקיבוץ, יום שישי זה תמיד ארוחה חגיגית, תהיתי לעצמי מתי אני אגשים את החלום הזה, שהוא כבר בן 21 שנים ועדיין לא הגיע לירח. 

כל מיני בלי סיבה

ביום שישי בלילה נהגתי חזרה הביתה מההורים. זה היה ממש מאוחר ואני הכי אוהבת לנהוג בשעות האלה כשאין מכוניות שמפריעות לי לנהוג ב-140 קמ"ש.

הכביש נחלק לשלושה סוגים של נהגים: גברים שחושבים שהם לבד על הכביש, נשים שלא מבינות שהן לא לבד על הכביש ונהגים כמוני, שהם פשוט מעולים. והכביש כמנהגו נוהג, מין משחק מילים מגניב שכזה. הכי אני לא אוהבת זה את אלה שנוהגים על הנתיב השמאלי ב-100 קמ"ש ועוד פתאום גם מאטים, שאני צריכה לבלום ולהרוס את כל השוונג שהייתי בו. אם אני ממש חסרת סבלנות, אני נצמדת אליהם ומהבהבת. אני אף פעם לא מצפצפת, כי אני לא אוהבת קול של צפצופים.

 

אני לא משתמשת במילה ההפוכה מאוהבת, כי אני לא אוהבת את המילה הזאת. היא קיצונית ורעה מידי בשבילי. כשעבדתי בתור קופירייטרית היו תמיד שתי מגבלות: לא להשתמש במילה שלילית ולא להגיד "לא", כלומר בסאבטקסט זה: לא להיות שליליים, כי איך אומרים את ההיפך מלא אוהב ולא כותבים לא אוהב? אי אפשר, לכן צריך למצוא מסר של אהבה, כי ככה זה בפרסומות - הכול מדהים, יפה, מהמם, סוף.

דווקא אין לי כ"כ בעיה עם זה, כי אני טיפוס סופר אופטימי, אבל רק כשאומרים את זה חכם. אני למשל מאוד אוהבת את כל הפרסומות נוטפות הסוכר של האמריקאים. יש בהן משהו תמים שאני מתחברת אליו. אין בי את הציניות והסקפטיות הישראלית.

בכל אופן, אני אוהבת לנהוג ולשים מוזיקה ממש חזק, בגלל זה אני פחות אוהבת שבאים איתי אנשים, כי אז אני לא יכולה לשמוע מוזיקה ממש חזק.

אין לי בעיה סתם בשביל הכיף לנהוג עד אילת ולחזור ועל הדרך לראות סרט באיימקס, אבל אני תמיד מתבלבלת בדרך לאילת ונוסעת דרך מצפה רמון, שזה ממש מאריך את הנסיעה, אבל זה ממש בונוס לא לחשוב 7 שעות הלוך וחזור. יש משהו משחרר בנהיגה, כמו בריצה, שלא צריך לחשוב. בגלל זה אני גם לא אוהבת לדבר בטלפון כשאני נוהגת. זה זמן איכות עם עצמי בלבד, בלי המוח שלי שמבלבל לי במוח.

ואז, כשאני כבר עולה על השלום, אז מתחילות המחשבות: כמה זמן אני אצטרך לחפש חניה. אלו הן מחשבות מאוד מטרידות, בעיקר ביום שישי בשתיים וחצי בלילה. אחד רגעי האושר הגדולים ביותר לכל תל-אביבי שמחזיק בכלי רכב זה למצוא חניה ישר בשעות שאין חניה. תושבי הפריפריה לוקחים את זה כמובן מאליו וגם ברי המזל שיש להם חניה בבניין או העשירים שקנו מקום חניה, אבל זה ממש לא מובן מאליו.  אני לא רוצה לעשות עין הרע, אבל בפעמים האחרונות שחזרתי מההורים מצאתי ישר ואז אני יוצאת ככה מהאוטו בנונשלנט, כאילו כל יום מוצאים ככה חניה ואני כ"כ מאושרת שקשה לי להירדם מרוב אושר. בכלל, אנחנו לוקחים דברים קטנים כמובן מאליו ומשום מה אנחנו צריכים דברים ממש גדולים בשביל להיות מאושרים, אבל לפעמים אושר בנוי מהדברים הקטנים, המינורים כביכול: פרק של סיינפלד שאני הכי אוהבת, קופה מדוייקת בפיצוציה בסוף משמרת, כשאני מצליחה להגיד מסצ'וטס בלי שגיאות, כשאמא שלי עושה לי כלי של השעועית שאני אוהבת ועוד כל מיני. ילדים מתרגשים מכל דבר. מבוגרים לא. חבל דווקא, זה מאוד נחמד להיות נרגש. אני גם מאוד אוהבת עננים שעושים צורות ושאני מצליחה למצוא את הצורות. פעם ראיתי דרקון ופעם גם ראיתי ג'יני שתהיתי מה הייתי מבקשת אם הוא היה יורד ואומר לי שיש לי שלוש משאלות.

 

תמיד כשנופל לי ריס אני מבקשת בשביל אחרים, בעיקר שכל מי שאני אוהבת יהיה מאושר ובריא, אבל אם נגיד היה בא אלי הג'יני והיו נשארות לי עוד 2 משאלות, אז הייתי מבקשת גם שלום עולמי, כי מלכות יופי יודעות על מה הן מדברות ואז הייתי מבקשת שגם אני אהיה מאושרת ובריאה ולא רק אלה שאני אוהבת, או שאולי הייתי מבקשת במשאלה השלישית שיהיו לי עוד 10 משאלות ואז הייתי מבקשת עוד מלא דברים. מעניין שאף אחד אף פעם לא חשב על זה, לבקש עוד משאלות, כנראה זה נוגד את ספר החוקים, אבל חוקים אף פעם לא ממש עניינו אותי, חוץ משכשאני על הכביש ויש משטרה באופק ואם נגיד במקרה השוטר תופס אותי, אז יש לי כבר תירוץ מוכן. אני פשוט  מסבירה לו שאני ממהרת, כי אני חייבת לתפוס חניה.