מוחמד או מחמוד

 

לפני די הרבה שנים נסעתי לסיני. כלומר, גם נסעתי לפני פחות שנים, אבל הסיפור הוא על הלפני די הרבה שנים.

למי שלא יודע, סיני שייכת למצרים ואני לא מציינת את זה כי אני בוחנת מישהו בגיאוגרפיה, אלא כי זה חשוב לסיפור. לישראלים פשוט יש נטייה לחשוב שסיני היא שלנו וסתם בשביל הכיף צריך לעבור אליה עם דרכון. לדעתי, חלק בכלל חושבים שזו קונספירציה של הדיוטי פרי, בשביל שהם יוכלו לעשות עוד קצת כסף על משקאות וסיגריות (שבינינו, זה כל מה שצריך בסיני).

 

אז כמו שהתחלתי לספר, לפני די הרבה שנים נסעתי לסיני.

ושם, בין ים שאינו אדום בכלל וחושה שאינה נקייה כלל וכלל ישבתי עם מוחמד.

או מחמוד. אני לא סגורה על זה. וישבנו לנו ככה והרגשנו שאנחנו המיצוי של חלום השלום שאולי עדיין לא התנפץ והחלפנו דברים בעברית המרוסקת שלו ובערבית שלי שכוללת חמש מילים בדיוק: וואחד, טה, טלטה, ארבע, חמסה.

ואחרי שעה בערך של פוליטיקה (כי איך אפשר בלי) מוחמד או מחמוד אמר לי שיש לו אנקדוטה נחמדה בשבילי. הוא לא אמר את המילה אנקדוטה, כי הוא לא ידע איך אומרים את זה, אבל לפי החיוך הממזרי שלו, הבנתי שזו הולכת להיות אנקדוטה.

הוא סיפר לי שפעם, לפני אלפי אלפי שנים, לפני שמישהו ידע על משה, ישו, מוחמד או בודהה (וסליחה מכל אלה שלא ציינתי), המצרים האמינו שכשאתה מת אתה מגיע לשערי גן העדן ולפני שאתה נכנס, שואלים אותך שתי שאלות.

(אין לי מושג מי שואל, כי הוא לא ציין, אבל אני חושבת שאלו מלאכים).

שאלה ראשונה היא האם היית מאושר בחייך והשאלה השניה היא האם גרמת אושר בחייך לאחרים.

עפ"י תשובותיך נגזר גורלך לעולם שכולו טוב או לעולם שכולו לא משהו בכלל.

חייכתי למשמע הסיפור. אני אוהבת סיפורים כאלה יפים שגורמים לך לחשוב, אבל אם הייתי יודעת מה מוחמד או מחמוד הולך לשאול אותי, אני בטוחה שלא הייתי מחייכת כ"כ מהר.

במקום לסיים שם, עם סיפור יפה, הוא שאל אותי את אותן שתי שאלות, כאילו מינימום אני עומדת עכשיו בשער וחייבת לענות לו.

מיותר לציין שהחיוך נמחק לי מהפנים. אני אוהבת סיפורים שגורמים לי לחשוב, אבל לא כאלה שמצריכים אותי לענות.

אבל זה היה מוחמד או מחמוד. והיינו כבר די שתויים ורוויים וגם קצת מעושנים והוא הסתכל עלי במבט שלא משתמע לשני מבטים: תעני, או שלא, לא חשוב. משכתי את הזמן כמה שיותר. אבל הרגשתי ששתקתי יותר מידי זמן, אז לקחתי נשימה עמוקה ועניתי.

אמרתי לו שכן, בטח שהייתי מאושרת בחיי. לא כל הזמן, לא תמיד, אבל בהחלט היו רגעים שהייתי מאושרת באופן אבסולוטי. בלי לחשוב איזה רע יבוא אח"כ. פשוט אושר טהור.

על השאלה השניה הודעתי לו שאני לא יכולה לענות בוודאות, אבל שאני חושבת שכן. גרמתי אושר לאחרים בחיי. אני לא יודעת אם הרע שגרמתי מבטל את האושר, אבל כן עשיתי אנשים מאושרים.

הייתי נורא מבסוטית (עוד מילה בערבית שאני מכירה!) מעצמי, כי היה די קל לענות על השאלות האלה, אבל כשהסתכלתי על מחמוד או מוחמד היה לו מין חיוך מוזר כזה על הפנים. חיוך של אחד שיודע שאני יודעת שהוא יודע שלא אמרתי את הכול. אבל הוא לא אמר כלום. לפחות לא ישר. הוא פתאום קם ושאל אם אני רוצה קפה ואמרתי לו שבטח, שאני חולה על הקפה שלהם ואז הוא שם לי יד על הראש ואמר לי שהוא נורא מקווה שהבנתי שגן העדן האמיתי הוא בתוך שתי השאלות האלה ולא בגללן.

הוא לא נשאר מספיק זמן בשביל שאוכל להגיד לו שאין יום שאני לא מנסה להגיע אליו.