בגיל 21 תגיע לירח

לפני שבוע נסעתי לקיבוץ, כמו שעשיתי בערך מאות פעמים בחיים שלי. אני זוכרת שפעם, כשהייתי ילדה, הקיבוץ שלי היה נראה לי המקום הכי גדול ובטוח בעולם, אבל זה היופי שבילדות, הכול נראה לך הכי גדול ובטוח בעולם. בכל אופן, יש דרך קיצור, שרק מקומיים של עמק חפר מכירים והדרך הזאת עוברת דרך כפר ויתקין ושמתי לב שהם שמו שם שלט מאוד יפה שאומר: כפר ויתקין. אני לא יודעת מה היה בשלט הזה שהחזיר אותי שנים אחורה לגיל 15 וישבתי לי באוטו והאזנתי לצלילי מוזיקת שנות ה-80, שאני בערך בין היחידים שמודה שאני פשוט אוהבת את המוזיקה הזאת וחייכתי לעצמי. אח, גיל 15. הגיל שבו הייתי בטוחה שנשיקה צרפתית זה כמעט סקס על אמת. ואז נזכרתי שהייתה לנו קבוצת כדורסל שקראנו לה "הנערים", שזה אומר שהם היו בליגת נערים. לא מקורי יותר מידי. עכשיו, בנערים היו בנים מהקיבוץ שלי, שלא ממש עניינו אותנו הבנות והיו בנים מהמושבים בסביבה, שבשבילם היינו באות לא רק לכל משחק, אלא גם לכל אימון. היינו מחולקות לשני מחנות: אלה שהיו מאוהבות ברן ואלה שהיו מאוהבות ברועי (אני לא אציין שמות משפחה מפאת צנעת הפרט). אני הייתי שייכת למחנה של רועי.

רן היה בלונדיני וכבר אז העדפתי את המראה השחום והמסתורי, כמו כל הגיבורים בסדרת "הרומן הרומנטי" שהייתי קוראת בשקיקה.

 

עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם מה יש למושבניקים שאין לקיבוצניקים, אז זה מאוד פשוט: מושבניקים דאז היו כמו קיבוצניקים, רק עם כסף. כן, אני שומעת את האירוניה מפה עד קהיר, אבל בחייאת, גם קיבוצניקים סוציאליסטים/קומוניסטים צריכים כסף למכולת, אם כי אז זה היה נקרא "נקודות". עד כיתה י"ב בכלל לא ידעתי איך נראה כסף אמיתי, אבל זה כבר נושא אחר.

ואז חשבתי לעצמי שבעצם אז לא היה כ"כ שונה מהיום. גם אז, עוד בגיל 15, הבנו שעם כל הכבוד לחוכמה, חוש הומור וזין גדול, כסף יכול לפתור הרבה בעיות, או לפחות לטאטא אותן מתחת לדשא שיגדל לנו מחוץ לבית הפרטי במושב.

אני גם חושבת שמה שעוד היווה פרמטר חשוב זה שהמושבניקים האלה היו קצת בלתי מושגים. הרי עם הבנים מהקיבוץ התקלחנו, ישנו, שתינו ועישנו, כך שהם היו סוג של מובן מאליו , בעוד שהמושבניקים היו אתגר והרי כולנו יודעים שטעמו של אתגר מושג הינו מתוק עד מאוד. אז היינו מתלבשות נורא יפה (די נראינו אותו הדבר, כי לכולם היו אותם בגדים) ושמנו בושם (אז לכולנו היה צ'רלי) והיינו הולכות למגרש הכדורסל כשתקווה בליבנו: הלוואי ואני אהיה הקיבוצניקית שעשתה את זה והשיגה לה מושבניק עשיר. אגב, ככל שידוע לי, לא רן ולא רועי נמצאים כרגע עם בת קיבוץ שלי. כשגדלנו בכמה חודשים עברנו למתנדבים (ככה זה כשצעירים, עוברים מהר הלאה). הם לא היו עשירים, אבל הם דיברו אנגלית וזה נראה לנו נורא אקזוטי ורומן סוער עם זר אקזוטי יכול לשים בית במושב בהמתנה. בשביל זה אנחנו צעירים.

 

ואז המשכתי בדרכי להורים (זה בערך 7 דקות מויתקין, אז היה לי הרבה זמן לחשוב) וחשבתי לעצמי שלא הרבה השתנה. כסף עדיין עושה לנו את זה. גם גברים אקזוטיים עדיין עושים לנו את זה. היום פשוט הבגדים הרבה יותר חושפניים והבושם הרבה יותר יקר (קוקו של שאנל. אין עליו). ובמקום למגרש הכדורסל, אנחנו הולכות למגרש משחקים אחר שיכול להיות באר, פאב, מסיבה או מה שזה לא יהיה. גם במגרשי המשחקים האלה אנחנו בוחרות את ה"מיועד", מקוות שכשנשאל אותו מה הוא עושה הוא יגיד משהו שנראה לנו ששווה הרבה כסף ועוד יותר מקוות שאם הכול נראה בסדר, הוא יבחר בנו.

 

אני חושבת שזה נעוץ בעובדה שחלומות לא משתנים, רק הסביבה שלנו משתנה. אנחנו תמיד נחלום להיות אהובים, מאושרים וגם אם אפשר קצת עשירים. תמיד נחלום שמי שבחרנו בו, יבחר בנו, שהוא יצחיק אותנו, ידבר איתנו ויזיין לנו את הצורה עם זין ממש גדול. חלומות הינם דבר אוניברסלי, זה ממש לא משנה מאיפה באנו, אלא לאן אנחנו הולכים איתם. ופעם זה רן, או רועי, או יואב או פרנק או פול, אבל כולם מייצגים את אותו חלום.

ואז, כמעט כבר חניתי (בקיבוץ אף פעם אין בעיות חניה) ולפני שנכנסתי למשפחתי האהובה לאכול ארוחה של יום שישי, כי ככה זה בקיבוץ, יום שישי זה תמיד ארוחה חגיגית, תהיתי לעצמי מתי אני אגשים את החלום הזה, שהוא כבר בן 21 שנים ועדיין לא הגיע לירח.