יותר ממטוס יותר מציפור

יום אחד שכבתי על הדשא אצל ההורים, כמו שאני עושה כל פעם כשאני נוסעת לבקר. זה היה ממש מוקדם בבוקר, אני אוהבת את השעות האלה, כי נורא שקט ואני כמעט יכולה לשמוע את עצמי חושבת (לא שזה תמיד טוב).הוא הופיע בפתאומיות, כמו שרק הוא יודע. אפילו לא ראיתי אותו נוחת, כי הייתי עם העיניים עצומות, אבל פתאום הרגשתי בנוכחות שלו. כשפתחתי את העיניים וראיתי אותו, לא יכולתי לדבר מרוב התרגשות. חלמתי על הרגע הזה מהיום שראיתי אותו, שהיה בערך כשהייתי בת 4. לפעמים, כשאנשים חולמים על משהו מלא שנים ופתאום זה קורה, אחרי שזה קורה, הם מספרים שהם כבר לא האמינו שזה יקרה, אבל אני תמיד האמנתי שהוא יבוא יום אחד.

 

הוא חייך אלי ואני חושבת שחייכתי חזרה, אבל בטח זה יצא עקום. הוא לבש את הגלימה האדומה שלו ואני חושבת שהיא רק יצאה מכביסה, כי היא הייתה ממש מבריקה וגם היה לה ריח של מרכך. הדבר היחיד שהצלחתי להביא את עצמי לשאול אותו זה כמה גלימות כאלה יש לו והוא אמר שרק אחת. שאלתי אותו איך היא תמיד כזו נקייה, אז הוא סיפר לי, ככה קצת בסוד שיש איזה מקום בניו יורק, באיסט וילג', שהם עושים לו ניקוי יבש תוך חצי שעה והם גם מאוד דיסקרטיים בקשר לזה. וחוץ מזה, הבעלים, שהיא רומנייה בת 87 תמיד עושה לו ממליגה והוא חולה על ממליגה.

ואז התחלתי לבכות. והוא שם לי יד על הראש וליטף אותי ושאל למה אני בוכה, אז הסברתי לו שנזכרתי ביום ששמעתי שהוא מת וכמה בכיתי, 3 ימים בכיתי. הוא אמר לי שהוא יודע ושהוא מתנצל שהוא לא בא קודם, אבל שהוא חייב להיות מאוד זהיר שאף אחד לא יגלה. הוא אמר לי שהוא חייב היה לעשות את זה ושהוא יודע שאני אבין. הסתכלתי עליו במבט שואל ועוד היו לי קצת דמעות בקצוות של העיניים, אז אני חושבת שנראיתי נורא עצובה. הוא חייך (יש לו חיוך ממיס), התיישב לידי ישיבה מזרחית, והסביר.

 

הוא הסביר לי שהוא היה גיבור כל-כך הרבה שנים, ושהוא אהב את זה, אבל שהוא לא היה מסוגל יותר. שאלתי אותו למה והוא המשיך והסביר שהוא לא היה יכול לחיות חיים נורמאלים. לא לנהל מערכת יחסים, לא לאכול בשקט, בטח לא לישון ושכל הזמן הוא היה צריך לשמור על חזות מושלמת וחיוך מושלם (הרופא שיניים שלו קנה עכשיו בית במליבו רק מהביקורים שלו), אבל שהכי נורא הייתה התחושה שאסור לו להישבר, שאסור לו אפילו לפעם אחת להראות חולשה. "כמה זמן תכננת את זה?" שאלתי. "הרבה זמן" הוא ענה, "זו הייתה לוגיסטיקה מאוד מסובכת והכול היה חייב לעבוד כמו שעון שוויצרי. ידעתי שזה הימור, אבל הייתי חייב לקחת את הסיכון. אין לך מושג איך הרגשתי חופשי ברגע שנפלתי מהסוס. חופשי כמו ציפור, שזה די אירוני כשחושבים על זה". "אתה מצחיק" אמרתי לו. הוא ענה שהוא יודע ושאנשים לא יודעים את זה עליו. "אז למה החלטת לזייף את המוות שלך?" שאלתי.

 

"תחושת החופש לא הייתה מושלמת. את מבינה, מי שגיבור, תמיד יישאר גיבור, גם כשהוא נמצא בכיסא גלגלים. והתגעגעתי לשמים, כמה שהתגעגעתי אליהם. רציתי באמת להרגיש חופשי, לא רק מהתדמית שלי, אלא גם מכל החוטים שקשרו אותי, מכוח המשיכה עצמו. "אני יכולה להזדהות" חייכתי אליו. "אני יודע" הוא ענה והמשיך. "לזייף את המוות שלי היה הדבר הכי קל בעולם. ברגע שאנשים האמינו שאני מוגבל, הם יאמינו לכל דבר. אז ערב אחד, עצרתי את הנשימה שלי עד שהלב שלי הפסיק לפעום. עכשיו, אני לא אגלה לך איך בדיוק זה עובד פיזיולוגית, אבל בואי נאמר שכולם חשבו שאני מת. הם ערכו לי לוויה ענקית, שסוקרה בכל כלי התקשורת. את יודעת, זה מדהים, גיבור בחיים, נהייה גיבור-על במותו. חיכיתי שלושה ימים, שהרעש ישכח ואז פשוט יצאתי מהקבר. אלוהים, זו הייתה התחושה הטובה ביותר שהרגשתי בחיי. "לא הבנתי איך אף אחד אף פעם לא ראה אותו, אז הוא הסביר לי שהוא נזהר מאוד.

 

"אבל מה אתה עושה כל היום?" שאלתי."אההה, הוא חייך חיוך רחב והרגשתי איך הלב שלי נמס, אני נהנה מכל מה שאתם בני האדם לוקחים כמובן מאליו. אני נהנה מהפשטות. מלקום בבוקר, מלראות את השקיעה, מלקנות לי טי שירט מסתם לשבת ולבהות. הפשטות הזאת, היא לא כזאת פשוטה כמו שכולם חושבים. ולגלות לך סוד? "בטח!" אמרתי. "אני מידי פעם עדיין עוזר לאנשים. "אבל איך?" לא הבנתי "הרי כולם חושבים שאתה מת". "אני אגיד לך איך, אני מחתים אותם על הסכם סודיות. ממש רגע לפני שאני מציל אותם, אני מוציא את ההסכם שעורך הדין שלי הכין לי ומבקש מהם לחתום. את מבינה, אנשים, יעשו הכול בשביל עוד דקה של חיים והם רק רוצים שיצילו אותם, אנשים יעשו הרבה בשביל להינצל." חששתי שהוא יבקש גם ממני לחתום על הסכם סודיות והוא צחק ואמר שמה פתאום, עלי הוא סומך ושהוא יודע ששום דבר לא יהרוס את מה שיש בינינו. ואז הוא קם. הסתכלתי עליו מלמטה ושאלתי אותו אם הוא כבר הולך. הוא חייך (אין, החיוך שלו הורס אותי) ואמר לי שאנחנו הולכים. "לאן?" שאלתי. "למקום שאת הכי אוהבת בעולם" הוא ענה. "רק קחי סווטצ'ר. קר שם למעלה".