ארוחת יום שישי

לפני מלא שנים רציתי להתאבד.לא כי באמת רציתי להתאבד, רציתי פשוט לראות מי יבוא להלוויה שלי.תכננתי אותה לגמרי. היה לי את השיר שישמיעו (אני לא מספרת, בשביל שאף אחד לא יגנוב לי את הרעיון), תכננתי שזה יקרה בחורף, בשביל שיהיה אפור עם אופציה לגשם (למען העצמת האפקט הדרמטי). תכננתי מה אני אכתוב לכל אחד, ואיך כל מי שיקרא את המכתב שלי ישר יפרוץ בבכי.

היה לי ברור שיגידו עלי שהייתי מהממת, מדהימה, מוכשרת, מיוחדת ובלה בלה בלה, כי משום מה, כל מי שמת נהייה פתאום הבן אדם הכי מדהים בעולם, גם אם הוא היה חרא גדול.

ואני ארחף לי שם, מוגנת מהרוח, כי אני רק רוח, אסתכל על כולם, אראה מי באמת עצוב ומי רק עושה את עצמו (למרות שבינינו, ברור לי שכולם יהיו עצובים) ואחשוב על מה אני הולכת לעשות מחר.

 

אתם אולי תתפלאו, אבל היו לי גם תוכניות מפה ועד הודעה חדשה על מעשיי בעולם הבא.דבר ראשון, הייתי הולכת כמובן לפגוש את סבא שלי שכל-כך אהבתי.הוא גם ישר היה מכניס אותי לעניינים ובטח היה יושב עם המקטרת שלו והייתי שואפת את ריח הטבק המתקתק שכל-כך התגעגעתי אליו. אחרי זה הוא היה עושה לי גולש, למרות שהייתי מסבירה לו שמאז שהוא מת השתנו כמה דברים ונהייתי צמחונית, אבל הוא בטח היה אומר לי "להפסיק לבלבל שטויות", אז פשוט הייתי אוכלת רק את התפוחי אדמה.

והייתי מספרת לו שנולדו לו נכדים חדשים (נינים עדיין לא, כי יש לו נכדים בעייתיים) והייתי מספרת לו על הילדים שלו והייתי מספרת לו כמה התגעגעתי אליו. אני בטוחה שהוא בטח היה יודע את הכול, אבל ממני הוא היה מקבל את זה עם ניתוח של המצב.

 

ואז היינו קובעים להיפגש לארוחת שישי והייתי הולכת לחפש את אלביס. המלך. היחיד והגדול מכולם. הוא בטח עשה דיאטה וחזר להיות הגבר הכי יפה בעולם. בשני העולמות בעצם.ואז הייתי מספרת לו שהחלום שלי זה שהוא יקדיש לי את "You were always on mind", אבל כשהייתי בת 3, מצאו אותו על האסלה מנופח מתרופות, כך שלא הספקתי.והוא היה יושב עם הגיטרה שלו ושר לי מהתחלה עד הסוף, ובטח היו יורדות לי כמה דמעות ואז הייתי מבקשת ממנו לעשות את תנועת האגן המפורסמת שלו וברור שהוא היה עושה והייתי מזמינה אותו לארוחת שישי עם סבא טיבי.

 

ואז הייתי הולכת ומחפשת את לואי אמסטרונג, שסבא שלי כל-כך אהב והייתי מספרת לו שבהלוויה של סבא שלי שמו שני שירים שלו, כי זה מה שסבא שלי ביקש והייתי מבקשת ממנו שגם יבוא לארוחת שישי, שגם אלביס בא ושיביא את החצוצרה, כי אולי תהיה הופעה מאולתרת.

ואחרי שהייתי סוגרת את שתי הפינות האלה, הייתי מחפשת לי איזה בית קפה, כי אין מצב שבגן עדן אין בית קפה והייתי מזמינה הפוך גדול עם עוגת גבינה פירורים (לא כל יום מגיעים לגן-עדן, כך שמותר לי לחגוג עם 500 קלוריות מיותרות) והייתי שואלת אם מותר לעשן והמלצר היה צוחק ואומר לי ש"בטח, זה הרי לא הולך להרוג אותך", והייתי מדליקה סיגריה ושותה קפה ואוכלת את העוגה בשלושה ביסים וקוראת את הידיעון היומי שבטח יש להם שם, בשביל שאנשים יהיו מעודכנים מה קורה.

 

ואחרי שהייתי נחה הייתי הולכת לג'יימס דין, שהיה לי פוסטר שלו פעם ושדמיינתי לי שאם הוא היה מכיר אותי, אז אין מצב שהוא היה הולך ונכנס בתוך משאית ונפרד מהעולם הזה יותר מידי מהר. והייתי מספרת לו על הפוסטר (וחושבת שזה משהו מיוחד) והייתי מספרת לו שהייתי מאוהבת בו שנים אחרי שהוא כבר היה באדמה (וזה הוא בטוח היה חושב שזה משהו מיוחד) והייתי מזמינה גם אותו לארוחת שישי.

 

אבל בסוף לא התאבדתי, גם כי הבנתי שעוד יש לי המון מה להספיק, וגם, למען האמת, אני חולה על ארוחות יום שישי כאן למטה.